פנזין הכל שקרים

הסיפור של הכל שקרים התחיל עם קבוצה של חברים, מכונת צילום שהיתה שייכת למפלגה הקומוניסטית (הברחנו אותה בעצמנו), טילי הסקאד של סדאם וקולו של נחמן שי, שנחשב אז “המרגיע הלאומי”. זה היה זמן עגום והפחד שטף את הרחובות. קבוצת חברים החליטה לפרסם פנזין שיבטא את שאט הנפש שלהם מרעיון המלחמה ומהאמונה העיוורת במנהיגים-כביכול של המדינה הזו. הפנזין הופץ רק לחברים. אני חושב שלא היו יותר מ-30-50 עותקים. למרות זאת, הרגשנו שאנחנו משמיעים את דעתנו, אפילו אם היא נפלה על אזניים ערלות. מאוחר יותר הפך הכל שקרים לספר שתיעד את הסצנה הרדיקלית הייחודית בישראל – הניתוח שלה, הפרספקטיבה שלה והדרך המקורית שלה לעשות דברים. במשך הזמן השתמשנו בצורות אחרות של מדיה ותקשורת, ולבסוף – אחרי עלונים, ספר, סרטים, וכד’ – הגיע אתר האינטרנט, שהיה עד לא מזמן אתר סטטי. בכל השלבים השונים שלו, הכל שקרים נשאר תמיד נאמן לאמונות הליבה שלו, שאנשים צריכים לחשוב בשביל עצמם ושאיש לא צריך להאמין לשום דבר שאנחנו אומרים.
(מתוך כתבה שהתפרסמה ב”progamma”, גיליון 33)

מתוך הכל שקרים, גיליון מס’ 1, 1991

שם הגיליון הזה, הכל שקרים, מוקדש לכל המפגרים שממצים את חייהם מול המחזה הריקני של קופסת הטמטום. עוד לא היה בעבר זמן שכל כך הרבה אנשים ראו כל כך הרבה טלוויזיה, אך הבינו כל כך מעט, כנ”ל לגבי הרדיו.
נחמן שי – אתה לא הגיבור הלאומי שלנו. לומר את האמת, איננו מתלהבים מן המלחמה במפרץ, ואפילו המילה סקאד משאירה אותנו אדישים. מה שיש, זו בחילה מול המחזה צמא-הדם שהעיתונות האלקטרונית שופכת עלינו. הכל שקרים יוצא בקריאה: כבו את הטלוויזיה! כבו את הרדיו! התחילו לחיות!

“משמעותה של צורת מחשבה אחרת: ההפך מהרגשת שייכות לעם, נאמנות למדינה, הצבא הוא ערך עליון, שיעורי תלמוד ופסוקו של יום, כבוד למשטרה, הערכה לגיבורי מלחמה, שתיקה רועמת כשנכנס מישהו לבוש בחליפה, היגררות אחרי אופנה ממסדית וכל השאר. העיקר לא לציית, לחשוב.”

אם כל הדברים שלמדנו בתיכון וביסודי הם שקרים, אם כל מערך החשיבה שביסוד תפיסת המציאות שלנו איננה אמת, אז מה כן?

שקרים שפעם האמנו בהם:

• שלא היו פה ערבים כשבאו המתיישבים היהודים לפלסטין.
• שהערבים שנאו את המתיישבים היהודים מתוך אנטישמיות, מניעים דתיים, וסתם ברשעות.
• שהערבים עזבו את בתיהם מתוך רצון ולא היו גירושים המוניים במלחמת השחרור.
• שבעיית הפליטים נוצרה על ידי המדינות הערביות ובעצם זו אשמתם.
• שאין עם פלסטיני.
• שישראל היא דמוקרטיה.
• שהכיבוש טוב למקומיים.
• שהחיילים שנהרגו בלבנון מתו למען המולדת.
• שאש”ף הוא ארגון טרור רשע שלא מייצג את העם הפלסטיני.
• שאי אפשר לעשות שלום.
• שחייבים לציית.

ואחרי כל זה, מי יכול לומר באמת מה קורה במלחמת המפרץ? בעוד כמה שנים נדע מה היה שקר ומה לא? כמה קורבנות יהיו עד אז? כמה מבני הדור שלנו יצטרכו לחכות עד שיבוא השלום?

מתוך הכל שקרים, גיליון מס’ 2, 1992

חוקים נועדו כדי…

אנשים נושאים עיניים אל מערכת החוקים, המשטרה והמשפט, ונרגעים: “יש חוק, אז יש דמוקרטיה”.
ההקבלה בין חוק לדמוקרטיה קיימת לאורכי זמן מוגבלים, אם יש לנו מזל, אבל לסמוך עליה זו התאבדות. להאמין בהקבלה הזאת זה להיות דמוקרט של סוף המאה העשרים: בינוני, טיפש, פחדן, חי לפי הספר, הולך על בטוח, בעד חינוך לעזרה לזולת, התנדבות, סובלנות ואהבת הארץ: לעזור לקשישים ואחר כך להתגייס ולהרוג ילדים. להאמין שבזכות החוק יש דמוקרטיה זה להאמין לשרטוט גרוע, עקום, מחוק בכמה מקומות, של המציאות.

זוכרים את הנאצים? הם נבחרו בהליך דמוקרטי, כל מה שהם עשו היה חוקי. אבל בואו לא נלך לדוגמה הכי קיצונית. נישאר כאן: כל מי שמת בשטחים, כל מי שמתו בלבנון, רבבות אנשים, גם יהודים וגם ערבים, הכל נעשה באופן חוקי, על ידי נציגינו הנבחרים.

הערה: הערך הבסיסי של הדמוקרטיה: הזכות להיות.

או שיש דמוקרטיה או שאין. בלי קשר לחוק. פשוט מביטים בעיניים ובודקים מסביב: האם החברה הזאת מתפקדת לפי ערכים דמוקרטיים, כן או לא. והתשובה היא לא, למרות שהכל לפי החוק. כל השמאלנים הטובים מתחלחלים מזה שהמתנחלים “לוקחים את החוק לידיים”. אז מה? מה זה היה משנה אם מה שהם עושים היה חוקי? זה עדיין היה פאשיסטי ומעורר חלחלה. ואם היו מוציאים החתמת עצומות מחוץ לחוק, אז מה? אז זה היה אנטי דמוקרטי להמשיך לעשות את זה?

אני, אני לבד, ולא שום חוק והכתבה, אחליט מה דמוקרטי ומה לא, מי בעד ומי נגד, ומה אני עושה. אני לעולם לא אשלול זכות של מישהו להיות. כי זה לא דמוקרטי נקודה. ויש פקודות חוקיות, שרוב תומך בהן, שאומרות תירה, תשלול.

האא….. הנקודה האחרונה, עוד משהו ששמאלנים טיפשים אומרים: המסרבים להתגייס או לשרת בשטחים נותנים לגיטימציה לימנים להפר את החוק. אוי, הם באמת טיפשים. הרי מדובר בקבוצות הפוכות באמונות ובמטרות, שאחת מדרכי הפעולה שלהן דומה. האם העובדה שר”צ או מפ”ם יושבות בכנסת נתנו למולדת ול”כך” לגיטימציה לעשות זאת גם? האם העובדה שר”צ ומולדת יושבות יחד בכנסת מעידה על דמיון בערכים שלהן? (הא… אולי כן…) לא. פשוט שניהם בחרו בשיטת פעולה דומה. אז הסרבנים הם לא כמו מתנחלים וסקריקים. דווקא השומרים על החוק קרובים אליהם יותר. הם יורים לפי פקודה, והמתנחלים לפי מצב רוח. ואנחנו לא יורים באף אחד. אנחנו שומרים על החיים, ולא על החוק, שלא מסוגל לעשות זאת.

מתוך הכל שקרים, גיליון מס’ 3, 1992

מניפסט הכל שקרים

אנחנו ב”הכל שקרים” רצינו להיות כמו כל המפלגות שעושות המון רוח. רצינו שם, פרסום, תשדירים נגד בחירות, והכי חשוב: מצע. אז החלטנו לקיים ועידה, והזמנו את העיתונות, אבל השרמוטות לא באו. מניאקים.

לכן קוראים יקרים, תזכו לשמוע על המצע שלנו מפינו אנו. קודם כל הלכנו מכות על השליטה במיקרופונים. אחרי זה מיקו הבהיר קצת את עקרונותינו הרעיוניים אידיאולוגיים.

א. המדינה, זה רע.
ב. המשטרה והצבא, עוד יותר רע.
ג. ציות לסדר ושלטון, לפקודות וסירוס האישיות, להוראות ביטחון ואמצעי מניעה – לא טוב!
ד. באופן טבעי, את הציונות, נאמנות למדינה, הרצון לשרת בקרבי (או לא קרבי) – זרקנו לאשפה.
ה. סולידריות עם המאבקים של עמים משתחררים. במיוחד אם מדובר בעם שכן, עם גיבור, עם שכבר נתן לנו סיוע בתחומים רבים…
ו. מצענו הכלכלי: מלחמת גרילה בבעלי ההון של המדינה, כולל אלו בהסתדרות. נתמוך בתביעות פועלים ושכירים. ובמאבק הלא מתפשר בין הפועלים לעשירים. לעבוד למען רווחים של אחר זה חרא. השבח לבטלה.
ז. תקשורת ההמונים מאחדת את ההמונים, אבל מאחדת אותם בנפרד. די לעריצות הערוצים! שחררו את הכבלים! נתקו את הטלפון הסלולרי! כבו את הטלוויזיה! והתחילו לחיות.
ח. אנחנו מאמינים ב”פעולה ישירה”. תעשו מה שאתם רוצים. איש איש בדרכו ובכוחו, ומתוך היצירתיות והמחשבה שלו. היו מציאותיים, דירשו את הבלתי אפשרי.
ט. נשים שוות לגברים. אולי אפילו שוות יותר. ואם יהיו כמה חילוקי דעות בנושא, וכמה שוביניסטים יסבלו, הכל לטובה.
י. אהבה חד-מינית – דבר נפלא. הדבר היחידי שעולה עליה היא אהבה דו מינית.
י”א. שום שחרור לא יהיה מלא ללא שחרור בעלי חיים. Just Do It!
י”ב. סמים מסוכנים לחופש שלך! ושוטרים לא? וחוקים לא? וצה”ל לא? ובתי ספר לא?
י”ג. אנו אוהבים את השיגעון הטבעי, ומתעבים את השפיות המאורגנת.
י”ד. החרימו את המסורת, כל יום חג.
י”ה. אנו מתחייבים בזאת לומר את האמת, רק את האמת וכל האמת – הכל שקרים.

מתוך הכל שקרים, גיליון מס’ 4, 1993

סוף העולם

כל כך הרבה טוב עשה לנו
הקדוש ברוך הוא
שעשה אותנו אנחנו
ורק להם קרא הם
שאנחנו המעולים
והם הנחשלים
אנחנו החרדים
והם המחבלים
אנחנו הפוגעים בדמעה
והם המרצחים בשנאה
אנחנו החכמים והנאורים
ואליהם להתקרב
זה לקבל טחורים
(המנון פוליטי)

בסוף שנות החמישים איים הרוקנרול לפוצץ את העולם. ג’רי לי לואיס, ריצ’רד הקטן, אלן פריד, באדי הולי ואלביס פרסלי הובילו את המהפכה ואיימו לכבוש את אמריקה. כשהופעות התחילו להיגמר בהתפרעויות והרס, הממסד התעורר בדמות תנועות נגד השחתת הנוער. לואיס הותקף על נישואיו לקטינה והוחרם. ריצ’רד הקטן חזר בתשובה, פריד נחקר בעניין תשלומים לדי-ג’ייז והפסיק לשדר, באדי הולי נהרג בהתרסקות מטוס ואלביס גויס לצבא. המסר נקלט ולצמרות המצעד טיפסו שוב אותם זמרי פופ שלפני המהפכה, כשהם מנעימים בגרסאות כיסוי לשירי המהפכה עצמה. הרוקנרול נוצח.

בסוף שנות השישים איימו הפסיכדליה וילדי הפרחים לסמם את העולם. הנדריקס, ג’ופלין ומוריסון מתו ב-71-1970, סמל למה שקורה לאלה שלא ידעו להתמסד, כשהביטלס והרולינד סטונז, לעומת זאת, הובילו תנועה חדשה של התעללות בגוויות (של עצמם). ילדי הפרחים, בכל אופן, הפכו לאנשי עסקים ואינטלקטואלים ונתגלו כמרצים מחוננים באותן אוניברסיטאות עצמן שהם ניסו לשרוף רק כמה שנים קודם לכן.

בסוף שנות השבעים איים הפאנק לשנות לעולם את הצורה. הפאנק קיבל את הטיפול הרצחני ביותר שיש – כסף. והכסף מעייף. אין כמו קיבה עמוסה כדי לעצור רוח מרד. המרד התמסחר. היום אפשר למצוא בכל ארכיון של תחנת רדיו או טלוויזיה המכבדת את עצמה תוכניות המתארות ברוח נוסטלגית את התקופות הנ”ל, הימים הטובים שהיו ואינם עוד.

ישנה איזו תמימות הגובלת באידיוטיות בכל התייחסות למפלגות פוליטיות ממוסדות כאילו יש הבדל בין זו לזו. התייחסות שכזו היא שיתוף פעולה לכל דבר עם יצור טפילי מפלצתי שלא מן העולם הזה היושב על גבנו. מה שיש פה זה שעבוד, כלומר הכוח לגבות מסים ממישהו אחר, אם הוא רוצה ואם אינו רוצה. פעולה אלימה פשוטה של חזק נגד חלש. וזה קל מאוד לזהות: החזק הוא זה שגובה את המס וחי מזה, החלש – זה שמשלם. לחוק יש משטרה כדי לכפות את הגבייה ומערכת חוק כדי להתאים את כללי המשחק לצרכיו המיידיים. זה לא נכון שמפלגה זו מייצגת משהו והאחרת מייצגת משהו אחר. זהו רק קטע שולי במחזה. היצור הזה שנקרא פוליטיקה הוא יצור חי בעל תאוות כוח, מעין בוב מהלשכה השחורה. הדבר הזה אלים, הוא פשוט לוקח מה שמוצא חן בעיניו, הוא הורג כשבא לו, הוא אוהב מכוניות פורשה אדומות, הוא נמצא כאן, והוא לא אנושי. הוא רק ניזון מאנשים, והאינסטינקט הבסיסי שלו, כמו של כל יצור חי, הוא להמשיך לחיות ולגדול. יצר ההישרדות הוא היחיד המפעיל את הפוליטיקה היום. אנשי המערכת, אותם פקידים, שרים ועסקנים, ושאר הציבור הם תאים בגוף היצור, אבל לאף אחד אין חופש פעולה אישי אמיתי. כל אחד ניתן להחלפה. וברגע שכל אזרח, שר, פוליטיקאי, ראש ממשלה, כל אחד מהם ניתן להחלפה בלי שישתנה אופי הכלל – הם אינם משמעותיים יותר. האינטליגנציה שפועלת כאן היא אחרת לגמרי, ובממד אחר לגמרי. זה לא סתם שהמפלגות הפסיקו לפרסם מצע ועברו לקליפים מבדרים בטלוויזיה.

ומה עם מהומות או מלחמות שאף אחד לא מבין מי צריך את זה? ובכן, בכל עיתון של יום שישי, הדבר הכי נפוח שקיים – תמיד יש דף אחד של “נגד” – סאטירה, מחאה, קטילה של כל 99 הדפים האחרים. זהו החומר המייצב. אנחנו מרגישים שהנה, אמרו את זה, מטפלים בזה, ומנוטרלים מהצורך לקום ולרצוח מישהו, מה שמתבקש. על פי אותו עיקרון בדיוק, מהומות ושואות הן כלי הישרדות פוליטי מובהק. מלחמה מוצלחת משאירה מספיק פצעים שריפוים גוזל מהאזרחים אנרגיות, שאחרת היו עלולות להזין מחשבה חופשית ובעקבותיה – אנרכיה. כך גם המהפכות שכאילו קרו בסוף כל אחד מהעשורים שאחרי מלחמת העולם, אבל לא קרו. לאחר כל מלחמה הפוליטיקה מתחזקת, יש צורך לגבות יותר מסים וכו’. פעולת הגבייה עצמה היא כיסוי של כוח, ובאותו זמן האנשים, אותם תאים בודדים, עסוקים בליקוק הפצעים. לכן אדם בודד לא רוצה מלחמות, אבל ציבור אינו יכול בלעדיהן.

אין לנו כתובת, אנחנו לא תנועה, אנחנו אנשים חיים. אף אחד/ת לא צריך/ה להצטרף אלינו. אין לנו תכנית פעולה. תעשו מה שאתם רוצים. איש איש בדרכו ובכוחו. תעשו מה שאתם רוצים, ועשו זאת בביטחון ובגאווה ובתחושת אמת.