הכל שקרים – שילוב בין התנגדות ליצירה

הקדמה לספר

“כמה נזק יכול לגרום ספר שעולה מאה שקל? עשרים כרכים לעולם לא יביאו למהפכה. הכרוזים הקטנים שעולים שלושים אגורות הם אלה שצריך לחשוש מפניהם.”
(וולטר)

ספר זה מציג אוסף של כרוזים, פוסטרים ועיתוני מחתרת שהוכנו ברובם על ידי אנרכיסטים, פציפיסטים ואנשי שמאל רדיקלי יהודים בישראל במהלך 30 השנים האחרונות. הקובץ מציג דעות ורעיונות שניתן להשמיעם רק לעתים נדירות בישראל או בחו”ל. הכרוזים מעולם לא הודפסו במספרים גדולים, ולעתים נדירות בלבד הופצו מחוץ לישראל בשל מחסום השפה. יתרה מזאת, הרשויות והעיתונות הממסדית שיתפו פעולה בניסיון להשתיק רעיונות אלה ולמנוע את הפצתם, או להציגם באור שלישי כבגידה, טרור או מרד נעורים מבולבל. ובכל זאת ממשיכים להופיע כרוזים ועיתוני מחתרת, והדעות המוצגות בהם מקובלות כיום יותר מבעבר.

ייתכן כי רבים כבר מודעים לכך שתרבות מחאה רדיקלית הייתה קיימת בישראל מאז ומעולם. אך רבים אינם יודעים כמה נהנינו מהחתרנות, כיצד חיינו על הסף, ואיך דחינו על הסף את הדעה הרווחת בציבור בתקופתנו. עבורנו, החברה הישראלית היא כמו סלע: כבדה ומדכאת. אנחנו החרקים הקטנים שזוחלים בלילות, ומתכננים בחשאי לרסק את האבן – הרצון להרוס אותה נותר עמנו. לחמוק לתוך משרדים סגורים בלילות כדי להשתמש במכונות צילום, לחלק את הכרוזים ולהיעלם, להשלים כתיבת פסקה ולהתעקש שחבר יקרא אותה מיד, לחלוף על פני שוטר שמחפש את האיש האחראי לפעולה שזה עתה ביצעת, לחייך בחביבות אל “סדרן הפגנת שלום” ולהתעלם מהוראותיו כעבור רגע. מזיכרונות נעימים אלה, ספר זה מורכב… ואלה התחושות שמלוות כל עמוד. הכרוזים שמוצגים בספר זה הם יותר מאשר תעמולה פוליטית; הם ביטוי של שיתוף פעולה בין פרטים, של היווצרות ספונטנית של קולקטיבים ושל גירוי אינטלקטואלי ויצירתי. אך יותר מכול, מדובר בביטוי של הרצון העז ליצור משהו חדש. הכותבים, המעצבים, העורכים והמפיצים של החומרים בקובץ זה חלקו כולם את תחושת ההתרגשות שביצירתיות חתרנית. מצב הדברים בישראל השתנה במידת מה, והבידוד אינו מוחלט כפי שהיה לפני עשרים-שלושים שנה. ספר זה הוא חגיגה של נעורים, חלומות, תום ואהבה. הוא חגיגה של טוהר כוונות שעמד בבסיס ניסיונותינו לקרוא תגר על ערכי היסוד של החברה שלנו.

בעת קריאת הכרוזים, הפנזינים (Fanzins), הקומיקס והשירים, יש שיתרשמו כי הלפיד הועבר מדור לדור. זו טעות. באופן כללי ניתן לומר כי נדרשנו בכל פעם “להמציא את הגלגל מחדש” עם מעט מאוד סיוע מבני הדור הקודם. במקביל ישנם יסודות סגנוניים, מעין הומור אירוני ותחומי עניין משותפים במרבית החומרים. איש מאתנו לא יצר לבדו את תרבות המחאה בישראל – היא קיימת בכל מקום ובכל עת. תרומת כל פרט באה לידי ביטוי בכך שהפיחה חיים במרד ונתנה לו ביטוי באמצעים שעמדו לרשותו. נוכח היקפה המצומצם של הקהילה האלטרנטיבית, האמצעים להשפיע ולהביא לשינוי היו מוגבלים למדי. עד לאחרונה פנזינים וכרוזים היו הדבר היחיד שעשינו. אף אחד מארגוני “המבוגרים האחראים” לא הסכים עם דרכנו ולא היינו רבים דיה כדי לקיים הפגנות או עצרות גדולות. מה גם שהייתה לנו נטייה להסתכסך בינינו בענייני תאוריה ומעשה.

אך המשכנו לפתח תרבות מחאה, שלא כמו כוחות פוליטיים מתונים יותר שראו את עצמם כמעין “מתנגדים נאמנים”. למן ההתחלה הבנו שאיש אינו מייצג את תפיסתנו, איש לא משמיע את קולנו או מבטא את חוסר שביעות הרצון שלנו. היינו חייבים להציג אותם בכוחות עצמנו למרות שהיינו מודעים לסכנה כי נתרחק עוד יותר מהזרם המרכזי. הפעילות שלנו הותירה מקום פוליטי רב יותר לאחרים שרשמו מאז הישגים רבים במאבקים למען זכויות אזרח, נגד ציונות, בעד סרבנות גיוס וסרבנות מטעמי מצפון, סולידריות בלתי מותנית עם הפלסטינים, זכויות בעלי חיים ופעילות ציבורית למען איכות סביבה. לרשימה זו יש להוסיף את הגדלת הפופולריות של תרבות הפנזינים וסצנת הפאנק/הארד קור.

כיום קיים קשר הדוק בין הקבוצות השונות שפועלות בתחומים אלה. סרבני גיוס, חסידי הפעולה הישירה בתחום איכות הסביבה, פעילים למען זכויות הפלסטינים, פעילי זכויות בעלי חיים, אנרכיסטים, קומוניסטים ובודהיסטים רדיקליים משלבים כוחות בקלות. גם זה מאפיין את הפעילות שלנו בכך שניסינו להדגיש את חשיבות היחסים הבין-אישיים בקהילה. ככלות הכול, מדובר באותו מאבק. בתוך כך המחשנו את חוסר תקפותם של דפוסי מחשבה קיימים, וכי אדם אינו צריך להיות פלסטיני כדי להתנגד לציונות, כשם שאינו חייב להיות חבר מפלגה כדי לארגן מהפכה.

קובץ זה משקף את מרבית ההתרחשויות בחוגים שלנו. התאריכים בכל עמוד מתייחסים לשנה שבה החומרים פורסמו לראשונה, בסדר כרונולוגי פחות או יותר. השפעת חומרים מחוץ לישראל מורגשת, שכן חלק ניכר מהגרפיקה נלקח מחומרים מחו”ל תוך ביצוע התאמות ושינויים; אך דבר זה אינו בא על חשבון מקוריותם. הדפסת הדברים בישראל העניקה להם הקשר ומשמעות חדשים; השפעות אלה תרמו לעיצוב הסצנה הרדיקלית של ישראל. רוב החומרים משקפים את דעותיהם האישיות של היוצרים ואינם מייצגים בהכרח ארגון כלשהו. איכות ההפקה, ובכלל זה הקפדה על כללי דקדוק ותחביר, מעולם לא היו חשובים כמו עצם הוצאת החומר וחלוקתו לאנשים במהירות האפשרית. תמיד חשבנו כי על רקע קריאתנו הגלויה לחשוף סודות מדינה, לעודד סרבנות גיוס ולהתסיס נגד אויבנו במדינה, כישורי השפה הלקויים שלנו יהפכו לפחות ופחות חשובים. ייתכן שצדכנו.

ועד המנהל

הכל שקרים

00/00/00